גדעון שפר- יו"ר הוועד המנהל

ראיון עם גדעון שפר

ספר לנו קצת על עצמך.

נולדתי ב-1948 עם קום המדינה בפולין, למשפחה דתית. המשפחה ברחה לסיביר בטרם כניסת הגרמנים לכפר. את סבי לקחו הרוסים כדי שיילחם במלחמה. הוא אחד מבין מיליון הנעדרים במלחמה. לאחר המלחמה חזרה המשפחה לפולין- למקום חדש , שם פגשה אמי את אבי שהיה פרטיזן ביערות, הם התחתנו ואני נולדתי.

אבי נפטר שבועיים לאחר לידתי. סבתי ואמי העלו אותי לארץ ב- 1950. הגענו לקרקסטין בעתלית ולאחר כחצי שנה עברנו למעברת טירת הכרמל. אמי הייתה תופרת ועבדה בחיפה וסבתי גידלה אותי. אמי התחתנה בשנית וב1955 עברנו לשיכון בקריית חיים.

לא הייתי תלמיד מצטיין ושיחקתי הרבה כדורגל. עברנו לקריית אליעזר כשהייתי בכיתה י' -אז פגשתי את אשתי לעתיד, שוש . בבית הספר, כאמור, הייתי עסוק ב"השכלה ים תיכונית". בכיתה י"א כתבו לי בתעודה "הנ"ל ימשיך אך לא בבית ספרנו".

בצפון הייתה סיסמא: "לכל כישלון – ה'טכני' הפתרון". הלכתי ללמוד ב'טכני של חיל האוויר' שם סיימתי את לימודי כ- 'טכנאי אלקטרוניקה'. התגייסתי כטכנאי קשר ברמת דוד. יום אחד ניגש אלי אחד המפקדים ושאל אותי אם אני רוצה ללכת לקורס טיס עניתי "כן". הייתי "Test case" כי לא עמדתי בקריטריונים היבשים להתקבל לקורס ומסתבר שהניסוי הצליח. בסולו מספר 3 במטוס ה 'פוגה', שכחתי להוריד את הגלגלים בנחיתה. הייתי בטוח שבזה הסתיים הקורס, אך ניתנה לי הזדמנות נוספת . בנובמבר 1968 בסיום קורס הטייס הצטרפתי ל'מלחמת ההתשה' . במלחמת יום כיפור הייתי מוביל צעיר בטייסת פנטומים. במלחמה זו איבדנו מטוסים וחברים. זאת מלחמה שכידוע השאירה משקע גדול מאוד.

במהלך שנותיך כטייס חווית חוויה חריגה בכל פרמטר, ספר לנו עליה.

שבועיים לאחר סיום המלחמה, בזמן הפסקת האש, טסנו מעל מצרים במסגרת טיסות צילום שנעשו מגובה רב של כ 20 ק"מ. המצרים הציבו לנו מארב טילי קרקע אוויר וירו לעבר המטוס שלי 11 טילים.  בשל הגובה הרב ולחץ האוויר הנמוך, יכולת התמרון מאוד נמוכה ולכן היה בלתי אפשרי להתחמק מהטילים. הטיל השלישי פגע בנו פגיעה ישירה והמטוס התמלא ברסיסים. חליפת הלחץ שלי התנפחה – סימן לפגיעה בחופת המטוס. שאלתי את הנווט שלי האם התנפחה לו החליפה ולא היה כל מענה. ברגע זה הייתי צריך לקבל החלטה האם לנטוש את המטוס. אני רוצה לציין שמעולם לא הייתה נטישת מטוס בגובה רב כל כך (17 ק"מ מהקרקע) ובמהירות כפולה ממהירות הקול. אמרתי לנווט שלי עופר צידון לקפוץ, אך לא הייתה כל תגובה. משכתי בידית הנווט יצא ראשון ואני אחריו. מעוצמת הרוח נפרקו שתי ידי,  עדיין שמחתי כי אני חי.

כעת, 17 ק"מ מהקרקע, אני יושב על הכיסא ומתגלגל באוויר. מהגובה הזה אתה רואה את כל משולש הנילוס עד אלכסנדריה, את קשת חוף סיני, עלייה לכיוון עזה עד אשדוד, תל אביב. השמיים בצבע סגול – התמונה הזאת לא תצא מראשי לעולם.

בדקות האלה שנראות כמו נצח אתה ממתין למצנח שייפתח, אתה חושב על המשפחה, על אשתי, על כל מה שעשיתי וכל מה שעוד אעשה. לאחר כ- 10 דקות המצנח נפתח ויש לי עוד רבע שעה של צניחה. אני יודע שאני הולך לנחות על אדמת מצרים וליפול בשבי. בכל הזמן הזה לא ראיתי את הנווט שלי. הכל שקט מאוד וככל שאני מתקרב לקרקע, אני שומע יריות וצעקות בערבית שאומרות "טייס ישראלי מגיע" .

את השבועיים הבאים 'ביליתי' בבית החולים בכלא המצרי אל- מאזה בבידוד מוחלט. ידעתי שיחסית לחברי שנפלו בשבי הסורי – מצבי טוב למדי. הרופא שמגיע לטפל בי לא בדיוק מטפל בפציעות העיקריות שלי שהם אף ולסת מרוסקים וכתף פרוקה. היעד בשבי היה להעביר מסר לארץ שאני חי.

היה לנו- הנווט והטייס סיפור כיסוי למקרה של נפילה בשבי. לפי השאלות ששאלו אותי הבנתי שיש שתי אפשרויות: או שהנווט שותק או שהוא מת. בינתיים, בארץ הודיעו השנפלו שני טייסים בשבי, המצרים הגיבו שאחד מת ואחד פצוע.

כמובן שהמשפחות שלנו בבית לא ידעו מי חי ומי מת. אחרי כשבוע, מפקד בסיס תל נוף- רן פקר ז"ל, בא לשוש ואמר לה שאני הוא הפצוע. בשבי, ידעתי שאחזור בקרוב הביתה כי התחילו לטפל בי. ידעתי שמדינת ישראל תחזיר אותי. ביום החזרה, מבין השבויים שהוחזרו, הייתי היחיד שנשאר בפיג'מה של בית החולים. כשנחתנו עלה למטוס משה דיין ואמר לי: "טייס ישראלי לא יורד בפיג'מה". המתנתי במטוס חצי שעה נוספת אחרי שכולם ירדו ממנו, עד שהביאו לי מדים שאוכל לרדת איתם מהמטוס.

תהליך השיקום לקח כשנה ועוד שנה נוספת עברה עד לחזרתי לטוס. הרופא הראשי של חיל האוויר טען שטייס עם כתף משותקת לא יכול להמשיך לטוס . הגענו עד למפקד חיל האוויר בני פלד שקיבל החלטה פיקודית ואיפשר לי לחזור לטוס.

בתחילה טסתי על מסוקים ובהמשך חזרתי לטוס על מטוסי קרב. חזרתי לטייסת 119 בתל נוף. הייתי סגן מפקד הטייסת. השתחררתי ונעשיתי חקלאי. מפקד חיל האוויר בקש ממני לחזור: "אני צריך אותך כמפקד טייסת". לאחר שבוע של התלבטויות, הסכמתי.  כיהנתי כמפקד טייסת של 2 טייסות קרב ושל מחלקת מבצעים, מפקד בסיס חצור, ראש להק אוויר, ראש מטה חיל האוויר, ראש אכ"א, השתחררתי ב 1998 ושרתתי 20 שנה במילואים כמפקד הבור של חיל האוויר. אני הטייס המעוטר ביותר בחיל האוויר במהלך 52 שנות שירות במקביל ניהלתי בהתנדבות  5 או 6  עמותות  שעושות טוב, בעיקר בתחום החינוך, בעולם ה'חוסן לישראל'. אני מכהן כנשיא הקואליציה הישראלית לטראומה שמטפלת ומקימה מרכזי חוסן ומכינה רשויות לחירום.  כמו כן, אני סגן היו"ר של 'עמותת יכולות' המטפלת בצעירים מכיתה ט' שלא הצליחו במהלך לימודיהם, עד להצלחה בבגרות וגיוס לצה"ל בהיקף של 95%. זוהי מצווה גדולה והפעילות שם כוללת שיטות חינוכיות מדהימות. "כל אחד יכול"! ניתן לקחת ילדים חלשים ולקדם אותם ולהגיע להישגים מדהימים. 20 שנה הייתי חבר האסיפה הכללית של מכללת אחווה וב-5 שנים האחרונות כיהנתי כיו"ר האסיפה.

במקביל, עבדתי כסמנכ"ל אסטרטגיה ופיתוח עסקי ישראל  באלביט מערכות. בתקפה זו אלביט עלתה משווי של 300 מיליון דולר  ל- 5 מיליארד דולר.

בנוסף, ב-2018 הקמתי מפלגה ביחד עם עדינה בר שלום ומיכאל ביטון. הכוונה הייתה להציע משהו אחר. מעט לפני הבחירות הראשונות בסבב הנוכחי. פרשנו בשל הסיכויים הנמוכים להצליח.

 

ומה מעבר? בעולם האישי?

לשוש ולי יש 4 ילדים ו- 9 נכדים. רובנו חמולה במושב ביצרון, בת אחת גרה במזכרת בתיה. היום שלי מתחיל בליווי הנכדים לגן ולבית ספר ובדרך אני מלמד אותם על הטבע והעולם. אני אוהב את הים לכן עושה סאפ בבוקר וחוזר לעיסוקיי.

המכללה הינה יעד בפני עצמו. עושה את כל מה שנכון לעשות. יש לנו במכללה אוכלוסייה מגוונת שההשכלה תקדם אותם ותביא אותם למקומות אחרים. ההשקעה היא גדולה, אך הכדאיות גבוהה והתרומה למדינת ישראל ואזרחיה גדולה מאוד.

 

יש לי שאיפה להמשיך ולעשות טוב. אני בטוח שהצטרפותי למכללה תכלול תוצאות טובות.

יש לך קילומטראז' רב כל כך בעולם החינוך, גם בצד של המתחנך, גם בצד המחנך וגם בצד שעוסק בעמותות של חינוך. האם תוכל לספר לנו את תפיסת עולמך או מספר תפיסות מרכזיות לגבי תפקידה של האקדמיה בתוך התמונה הכללית? 

עולם החינוך מתחלק לשלושה:

  1. הגיל הרך – בו אנו, לצערי, די 'מפגרים'. כל הנושא באחריות משרד העבודה והרווחה ולא תחת אחריות גוף חינוכי – זהו תיקון שיש לעשותו. שם נקבעים דמותו ויכולת המימוש בעתיד של הילד הרך.
  2. בית ספר יסודי ותיכון – מערכת החינוך שלנו כבדה מדי והתוצאות אינן מספקות. יש רפורמות רבות שנעשו ועמותות שמנסות לעזור, כמו עמותת יכולות" המאתרת ילדים מכיתה ט' בעלי 7 ציונים נכשלים המגיעים מהפריפריה החברתית. בבית-ג'אן, לדוגמא, אימצו את השיטה לכל בתי הספר והם מובילים כבר 5 שנים ב100% אחוזי הזכאים לבגרויות. איך עושים את זה? אומרים ועושים. כל אחד יכול .
  3. הפרק החשוב ביותר זהו הפרק האקדמי המקדם את האוכלוסייה בצורה משמעותית. בית שיש בו לפחות חבר משפחה אחד שלמד באקדמיה, יהיה בית שיגדל את הילדים שלו בצורה טובה יותר. תפקיד האקדמיה לאפשר לאנשים להתקדם זה מה שאנו עושים. הקמת המכללות סייעה רבות בקידום האוכלוסייה כולה. היום מבינים את החשיבות שבהקמתן ופיתוחן. התחרות שלנו גדולה. אנו נדרשים להיות הטובים ביותר בכל התחומים: להציע את הקורסים הכי טובים והכי מעניינים, המרצים הטובים ביותר ולגרום לכך שהסטודנטים שמגיעים אלינו ייהנו מלימודיהם וגם ירצו להישאר ולתרום לפיתוח האזור. קיים צורך בבוגרים מוכשרים בתחומים שונים בעיקר בפריפריה, לכן עלינו להתייחס לנושא יצירת מקומות עבודה ראויים . המכללה עושה זאת באמצעות המרכז למצוינות, המרכז לחדשנות, קידום נוער מצטיין ועוד.

בעולם אוטופי, איך נראה הקשר בין עולם התעסוקה לאקדמיה, לדעתך? האם האקדמיה צריכה להיות מכוונת אקדמיה ומחקר או מכוונת יותר לצרכי התעשייה במדינה?

אנו עומדים לפני תחילת תכנית חומש, לכן אנו עסוקים בגיבוש אסטרטגיה. השאלות שנשאלות הן: מה הסטודנטים רוצים ללמוד ולמה?  בסוף, אם לא תהיה התאמה בין האקדמיה לשוק התעסוקה – הסטודנטים ילכו למקומות שיש בהם התאמה. סטודנטים מעוניינים ללמוד מקצוע שיקדם אותם  ברמה האישית וגם רוצים לדעת שיוכלו לעסוק במקצוע.  במדעי הרוח: אנחנו מתמודדים עם בעיה, בדומה לשאר המוסדות, של הבטחת תעסוקה לבוגרי התכנית. לעומת זאת, בהנדסה, חסרים מהנדסים רבים במדינת ישראל .

איך אתה רואה את פועלו של הוועד המנהל ואיך היית רוצה לראות את עצמך מנהיג אותו מול הגופים האחרים במכללה?

כשיש גוף שעובד ומתפקד טוב, הוועד המנהל צריך להיות 'חצי משועמם' וצריך לעסוק בסוגיות ברמה האסטרטגית ולא בניהול היומיומי. המכללה מתפקדת מצוין. היא מצליחה מאוד למרות מיקומה המאתגר. יש כאן אנשים טובים שמנהלים את המכללה. אנחנו כרגע עסוקים בתכנית החומש – זוהי תכנית היעד המרכזית כרגע גם לוועד המנהל.

אם נקיים ראיון נוסף בעוד כשנתיים-שלוש, מהם היעדים שיגרמו לך להגיד שאתה מרוצה?

שמירה על איכות המכללה מבחינה אקדמית, מספרי סטודנטים – למספרי סטודנטים יש ערך ליכולתה של המכללה להמשיך לפעול בצורה איכותית  ולהיות חדשנית, וגיוס חברי סגל בכירים . בגדול, אני אהיה מרוצה אם המכללה תגדל ותמשיך להתקדם אקדמית כולל מחקר ופיתוח. שתהיה דגל אליו באים ללמוד וללמד.

יש לך המלצה על ספר טוב שקראת לאחרונה? איזה שירים אתה אוהב לשמוע?

אני מאוד אוהב לקרוא ספרים, 'ללכת בדרכך' של ז'וז'ו מויס, 'טווסים על הגג'- סיפורם של תושבי הנגב המערבי . הקריאה מרחיבה אופקים, עוזרת לך לגלות רגשות שלעיתים חבויים מפניך. אני אוהב להקשיב לשירי ארץ ישראל הישנה הטובה. אני פחות מתחבר למוזיקה העכשווית. השיר האהוב עלי הוא "שיר הרעות".

מתעניינים/ות בלימודים באקדמית כנרת?

מלאו את פרטיכם/ן ויועץ לימודים יחזור אליכם בהקדם!