סטודנטים ומרצים פעילים במחאה החברתית

לקביעת פגישת ייעוץ
מלא/י פרטיך
שם:
שם משפחה:
דוא''ל:  
טלפון:
מתעניין בתחום:
select
אני מאשר/ת קבלת תכנים ופרסומים מהמכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן
הזן טלפון ונחזור אליך מיד
 
1800-20-90-20

סטודנטים ומרצים פעילים במחאה החברתית

ניסים כץ – מרצה במחלקה לתקשורת

כתבה בעין השביעית. תאריך פרסום: 07/09/2011

התפקוד הכפול של עיתונאים רבים במהלך המחאה החברתית מצריך מודל תיאורטי חדש של עיתונות

כעת, כשמסך האבק מגודש האנשים ב"צעדת המיליון" סר מכיכר המדינה, וכשהאפיזודה הראשונית של המחאה החברתית נגמרת בדמות קיפול האוהלים ברחבי הארץ, נראה כי צריך לשאול אם בסיקור המחאה חזינו בעיתונות המאתגרת את דפוסי המקצוע המוכרים ומשנה אותם, וזאת על רקע התפקיד הפעיל והמשמעותי שמילאו העיתונאים עצמם במחאה. בפרפרזה על דבריו של איציק שמולי, יו"ר אגודת הסטודנטים וממובילי המחאה, שבנאום שנשא בהפגנה הגדולה בתל-אביב במוצאי-שבת דיבר על "הישראלים החדשים", האם אנו עדים כעת לצמיחתם של "העיתונאים החדשים"?

נדמה שהמחאה הנוכחית, יותר מכל אירוע דומה אחר, גרמה לעיתונאים רבים להיות חלק פעיל ומרכזי בה. באוהלים בשדרות רוטשילד התערבבו המוחים והעיתונאים המסקרים אותם, עיתונאים רבים השתתפו השתתפות פעילה בהפגנות השונות, הביעו תמיכה בלתי מסויגת במחאה ברשתות החברתיות, הרצו במאהלים ואף סייעו בהפקת האירועים השונים ברחבי הארץ.

בבואנו לדון בשאלה אם התפתח כאן תפקוד חדש של העיתונות, צריך לזכור שאמנם מטרתם החברתית של העיתונאים היא לתרום על-ידי הפצת מידע ופרשנות ועל-ידי עיצוב השיח הציבורי, אך לבטח לא ליטול תפקיד ראשי ביצירה של סדר חברתי חדש.

צילמה מיכל ליס סטודנטית שנה ג' במחלקה לתקשורתהיסטורית, יש שני מודלים מרכזיים של עיתונאות. עד שנות ה-60 של המאה הקודמת היה המודל הרצוי זה של העיתונאי שהאמין באתוס האובייקטיביות וראה עצמו כמדען המפריד בין דעות לעובדות; מודל העיתונאי כ"שומר הסף" ("gate keeper "), המפריד בין אישיותו ובין מושא סיקורו, והעיתונות כ"מראה" שמטרתה אובייקטיביות ויעילות.

משנות ה-60, בעקבות שינויים גיאו-פוליטיים והיסטוריים (בעיקר בארה"ב) והפנמת המציאות שבה העיתונאי נתקל בלחצים פנימיים וחיצוניים שהעיבו על עבודת "המראה" שלו, התפתח מודל חדש של עיתונות, שבו אין הפרדה מלאכותית בין דעה לפרשנות, של עיתונאי "פרקליט" ("advocate "), בעיקר בשירות קבוצות חלשות ומוחלשות שאין להן נגישות לאמצעי תקשורת ההמונים.

בהמשך התפתחו סוגים נוספים של עיתונות, כמו "עיתונות אזרחים", אך לענייננו, במחאה הנוכחית רבים מהעיתונאים לא רק שלא התאימו לאף אחד מהמודלים, אלא יצרו מודל חדש של עיתונות הכולל מאפיינים מרובים של מודלים שונים, מעין פסטיש מקורי של עיתונות, שנקרא לו לצורך העניין "עיתונות מחאה", או "המוחים" ("protesters ").

אלו עיתונאים מהמעמד הבינוני המצטרפים לסיקור באופן אקטיבי ומודע. הם לא רק מפרשים או מיידעים, אלא עוזרים להפגין נוכחות כאשר הם משתמשים בכפל פרקטיקה: להקים מחאה ביד אחת וביד שנייה לסקר אותה. אין הם מייצגים עוד קבוצות מוחלשות או מיעוטים, אלא הם מייצגים את עצמם כחלק מקולקטיב הדומה להם. אין הם מעוניינים לדבר ב"שפה נקייה", אלא בשפה המבטאת את תחושתם הפנימית.

ניתן אף לראות סממנים של "תקשורת רדיקלית"; תקשורת הקוראת לשינוי חברתי ואף משנה את המוסדות החברתיים הישנים. זוהי עיתונות חדשה ומיוחדת שצצה לה מתחת לאוהלים, "עיתונות מחאה" הפועלת בתוך מבנים של תקשורת ממוסדת, שלה אינטרסים של שימור הסדר הישן.

כך או כך, מודל "המוחים" של העיתונאים הוא ביטוי עצמי או עדות עצמית של סיקור – עיתונות של עיתונאים המספרים את הסיפור שלהם עצמם, או סיפורם של אחרים, מנקודת מבט של העיתונאים עצמם, לא רק ברמת המסגור, אלא גם ובעיקר ברמת ההפקה.

עוד מוקדם לצאת בהצהרות מרחיקות לכת על הבנייתו של מודל חדש, אך אין ספק שהמחאה האחרונה יכולה לשמש חוקרי תקשורת בהמשגות חדשות של מודלים חדשים של עיתונאות ועיתונאים. ניסיון ראשוני כזה נעשה כאן. המחאה החברתית נראה כקרובה לאקורד הסיום שלה, אך השלכותיה על הפרופסיה העיתונאית ותפקיד העיתונאי רחוקות מלהיפסק.


תמונות:
סיון וינטר- סטודנט שנה ב'

דברי סטודנטית שנה ב' בתקשורת:

זו הפעם הראשונה שלי.
זו הפעם הראשונה שלי כבחורה בוגרת שמבינה שאם היא לא תעמוד על שלה, לא יעשו זאת בשבילה.
זו הפעם הראשונה שלי כבחורה בוגרת שהרשתי לעצמי לצרוח ברחובות ולהרגיש טוב עם עצמי.
זו הפעם הראשונה שהבנתי שהממשלה לאו דווקא רוצה את טובתי.
אני בחורה ביקורתית מאוד, משום מה עוד לא יצא לי לבקר את ביבי מכל הלב
וזה לא רק את ביבי, זה את כל אותם האנשים שגרמו למחאה הזאת לצאת לצאת לפועל.
כל אותם הגורמים שהמאיסו את המציאות שלנו.
אני שונאת אתכם. אתם שלא נותנים לי להתפרנס בכבוד.
אני שונאת את נוחי ואני שונאת את שרי על כך שיש להם את האפשרות לדאוג לילדים שלהם, לסטודנטים הפרטיים שלהם
אבל לי - אין מי שידאג. אז אני מנסה לדאוג לעצמי, אבל איך אפשר לעשות את זה בחצי משרה עם שכר מינימום?
"תפסיקי ללמוד ותפרנסי את עצמך בכבוד" אומרים לי. אבל היום אף אחד לא מקבל בחורה בת 25 לעבודה אם אין לה תואר.
אז איפה ההיגיון? אתם רוצים מדינה של אקדמאים? תאפשרו זאת.
אולי זה נאיבי לבקש שלום, אולי זה נאיבי לבקש שיוויון.
אבל פערי המעמדות בחברה הם משהו שלא מאפשר לרובינו לישון בלילה.
למה אני יכולתי לתת מעצמי בכבוד שנתיים לבטחון המדינה והיום כשאני באמת צריכה כל שקל מהמשכורת שלי - הכסף הולך לחרידים שלא ידעו לתרום גם הם?
זו הפעם הראשונה שאני מדברת על צדק אמיתי, הפעם הראשונה שאני באמת רוצה צדק חברתי, ופוליטי, וכלכלי.
אני לא רוצה שיוויון, כי אני מבינה שאי אפשר לנטרל מעמדות. אני רק רוצה צדק.